ובפסוק הבא הוא אומר:

עזרני לראות שחולי אנוּש זה של הוקרת עצמי בלבד
הוא המקור לכל הסבל שברצוני למנוע.
ברכני לזהות את האשם נכוחה, ואז ללמוד לתעב,
ולבסוף לנתץ את העצום במזיקים – זה התופס דברים כבעלי טבע משל עצמם.

אל מי פונה הפאנצ'ן לאמה באומרו "ברכני לזהות", "עזרני לראות"? הוא פונה למורֶה או המורָה שלו. אותה דמות שנותנת לנו השראה ועוזרת לנו גם בתרגול המדיטציה. ומדוע הוא מזמין אותה ? מכיוון שכוחנו דל. ומדוע דל כוחנו? כי טרם רכשנו חוכמה, ואנחנו עדיין לא מבינים את המציאות נכוחה. כל עוד קורים לנו דברים שהם מחוץ לשליטתנו הרי זה סימן שטרם הבנו מה גורם למה וכיצד להשיג אושר. זהו בדיוק ההבדל בין סתם חמלה או עשיית טוב בעולם ובין בודהיצ'יטה, אותה עשייה שמלווה בחוכמה. ויש הבדל עצום ביניהן מבחינה קארמית, מבחינת הכוח להוציא אותנו מסבל. ועד שנגיע מספיק רחוק בדרכנו הרוחנית, נגזר עלינו בינתיים לשהות בבורות הזו ובאי-ההבנה הזו, וכוחנו דל לצבור מספיק קרמה להחלץ מן הסבל. ועל כן אנחנו שואפים לגייס אלינו את כוחם של אותם קדושים שהבינו. משום כך פונה המשורר אל הלאמה שלו.

עזרני לראות שחולי אנוּש זה, של הוקרת עצמי בלבד,
הוא המקור לכל הסבל שברצוני למנוע.

כאן הוא אומר דבר מאוד רדיקלי וחשוב. הוא אומר לנו שכל סבל שאני מחפשת למנוע אצלי ואצל זולתי, כל הסבל כולו, בא מהוקרת עצמי בלבד. זהו החולי האנוּש וזהו שורש הרע. ואם נאתר את זה ונלמד לחסל את זה באמצעות תרגול - כל הסבל הזה יימנע.

וזה לא עניין קטן בכלל, כי אנחנו מותנים להוקיר את עצמנו מרגע שבאנו לעולם. בנקודה זו אתם עשויים לבוא ולהקשות: מה זאת אומרת? אז מאיפה באים הטילים? מאיפה בא הבוס שצורח עלי? מהוקרת עצמי? כן! אומר הפאנצ'ן לאמה. עד שלא נבין את החולי האנוש הנ"ל לא נבין מהיכן הם באים. וכל עוד לא הבנו מהיכן הם באים, אנחנו נאלצים להגיב לדברים שאותם אין אנו מבינים ועל כן אנחנו נידונים לכישלון; תגובותינו ומעשינו מביאים אלינו בדיוק את אותם הדברים שמהם שאפנו להפטר.

ברכני לזהות את האשם נכוחה, ואז ללמוד לתעב,
ולבסוף לנתץ את העצום במזיקים...

ומי זה העצום במזיקים? איפה נמצא אותו? לדברי הפאנצ'ן לאמה אין מה לחפש אותו מחוץ לנו. לעולם לא נמצא אותו שם. העצום במזיקים הוא אותו אספקט בתוך תודעתנו התופס דברים כבעלי טבע משל עצמם. ומהו אותו אספקט בתודעתנו התופס דברים כבעלי טבע משל עצמם?

נניח שבא מישהו ומטיח בנו עלבון, אשמת שווא על משהו שמעולם לא עשינו, ועוד בפומבי. מה תהיה התגובה הראשונה, האינסטנקטיבית שלנו? במרבית המקרים להתגונן, להיאבק ואולי להחזיר מכה על מכה ולהכריז על צדקתנו ברבים. התגובה האינסטינקטיבית שלנו תהיה לראות באדם זה מקור לסבלנו, ועל כן נעשה נסיונות לרסנו או לסלקו מעל פנינו.

ומה אומר לנו הפאנצ'ן לאמה בפסוק שלפנינו? הוא אומר שהסיבה למצוקה שלי בשעה שמישהו פוגע בי היא לא שם. על פי דבריו, הסיבה שאני סובלת היא מפני שאני מייחסת להם טבע עצמי כזה או אחר, כאילו שהעלבון בא מהם. והוא אומר עוד יותר מזה: לא היה ולא נברא! לא יכול להיות שאותו אדם שמעליב אותי ופוגע בי הוא אדם פוגע או בלתי נעים מצד עצמו. אין דבר כזה. האופן הזה שבו אנו תופסים דברים או אנשים או תופעות כבעלי טבע משל עצמם, הוא הוא האיום והעצום שבמזיקים. זאת הבורות.

מאד ייתכן שבנקודה זו רב הסתום על הנגלה. אל יאוש, זהו נושא עמוק ביותר. אני מזמינה אתכם לעיין ברעיונות אלו עד לפרק הבא, שם נמשיך ללבנם בעזרת חכמתו של הפאנצ'ן לאמה.
 

עריכת שולחן מנחה: התרגול המדיטטיבי מטרתו להביא, בסופו של דבר, לתמורה משמעותית בתודעתנו. אנו שואפים ליצור תודעה טהורה, שיש ביכולתה לאהוב ולחמול כפי שעושות זאת הישויות הנאורות. אחד הדברים שתומכים בכך הוא עריכת שולחן מנחה לאותן ישויות נאורות שמנחות את דרכנו ובאות אלינו בדמות מורים הנותנים הנחייה ולימוד רוחני. על שולחן שכזה נניח ייצוג של אותן דמויות הנותנות השראה בדרכנו, והן יכולות לבוא מכל מסורת שקרובה ללבכם. על מנת לעזור ביצירת רגש של הערכה והוקרה, ולהפוך את התרגול לאישי וקרוב ללבנו, אנו נוהגים לשים מנחה בפני הייצוג שבחרנו: חפץ נאה, קעריות מנחה, נר, פרחים, וכו'. הכל בסידור נאה ואסתטי. זכרו: זוהי המדיטציה שלכם!

שלבים מקדימים למדיטציה:
מנחה מנטלית: לאחר שהזמנו אלינו את הדמות הקדושה של הלאמה, ולאחר שקדנו לה ברוחנו, יש דרך נוספת להעצים את ברכתם. כוחם של המורים הרוחניים לברכנו ולהנחותנו בדרך בא מאתנו! ככל שאנו הולכים ובמכוון מעצימים אותם, כך אנו שותלים יותר ויותר זרעים בתודעתנו לראותם הולכים ומעצימים אותנו ומנחים אותנו בדרכנו. כך שאם קודם ערכנו שולחן מנחה בפועל, הרי שבשלב זה אנו מגישים להם מנחה בעיני רוחנו. מה נגיש? כל דבר יפה שיענג את חושיהם, זו אפשרות אחת. חפץ יפה, שקיעת שמש יפה, צלילים וריחות נעימים, פרחים, קטורת, בגד נאה – כיד הדמיון השורה עליכם. תנו הרבה, תנו בשפע – זה זורע זרעים לשפע בחייכם. ודאגו גם לערוך ולהגיש מנחתכם כיאות. לבסוף, ראו את דמות המורה מקבלת את מנחתכם ברצון, ושמחה בה. זוהי, בסופו של דבר, המדיטציה שלכם, ובה המורה תמיד מאושר לקבל את מנחתכם!
 

שבו בנוח, ללא תזוזה, והקפידו על גו ישר.

שלבים מקדימים:

פיתוח ריכוז: התמקדו בנקודה בכניסה לנחיריים, ושימו לב לתחושה של מעבר האוויר פנימה והחוצה. סיפרו עשר נשימות, החל בנשיפה. במידה שדעתכם הוסחה, התחילו לספור מהתחלה.

הליכה למקלט: לכו בלבכם למקלט בתרגול רוחני, בדרך הרוחנית. לכו למקלט לישויות מוארות שרכשו ופיתחו חמלה וחוכמה מדהימה, ויכולת להדריך אותנו. לכו למקלט בחכמה הנשגבה שתפתחו בלבכם.
צרו מוטיבציה של חמלה: חישבו על אדם שמוכר ויקר ללבכם, שמתמודד עם קושי, ושהנכם רוצים לעזור לו. צרו כוונה בלבכם לעזור להם במצוקתם.

הזמנת הלאמה: הזמינו אליכם ישות קדושה, שמסמלת בשבילכם סגולות נעלות של חמלה, חוכמה ואהבה. בדמיונכם, עשו אותם יפהפיים וצעירים, מושלמים חיצונית ופנימית, עתירי סגולות נעלות. דמו שהם עשויים מקרני אור זוהרות, חסרי משקל.

קידה מנטלית: התמקדו באחת או יותר מתכונותיהם הנשגבות, של חכמה נשגבה, אהבה נשגבה לכל חי וללא תנאי, חמלה חובקת כל, וכו', והעריצו בלבכם תכונות אלו של הלאמה.

מנחה מנטלית: הגישו למורה מנחה שתענג את חושיהם: דבר יפה, שקיעת שמש, צלילים וריחות נעימים, פרחים, קטורת, בגד נאה – כיד הדמיון השורה עליכם. תנו בשפע, ודאגו לערוך ולהגיש מנחתכם כיאות. ראו את דמות המורה מקבלת את מנחתכם ברצון!
 

חזרו כאן על "לקיחת כאב" כפי שפורט בפרק 6

בקשו מהלאמה להישאר אתכם: התמקדו שוב בדמות הלאמה. בקשו מהם שיבואו וישארו אתכם, וראו אותם נענים בשמחה להזמנתכם. הם קטֵנים ומתרוממים באוויר ונוחתים על קדקדכם בגודל אצבעוני, פונים בכיוון שאתם פונים, גולשים ברכות ונוחתים על הכרית קטיפתית שבלבכם. ראו אותם יושבים שם, קורנים, זוהרים, מאוד שמחים להיות אתכם ואוהבים אתכם עד בלי די, מוכנים לעזור לכם כפי שנדרש.

הקדשה: הקדישו את הברכה שהבאתם על עצמכם בעצם המדיטציה הזו לאדם שלפניכם, שאת מצוקתו שאפתם להקל.

לאט, לאט, פקחו את העיניים.

בפעם הבאה: ישויות עליונות

להקלטות משעורים שלימדה לאמה דבורה-הלה על מדיטציית הטונג לן לחץ כאן