השלב השישי הוא מאוד מתקדם. הוא נקרא בטיבטית Hlak Sam Nam Dak, שבתרגום חופשי פירושו "אחריות אישית". זוהי ההכרה העמוקה שאני היא זו שחייבת לגמול לכל הייצורים, אימהותיי, על חסדם. אני היחידה שיכולה להושיע את הברואים שמופיעים בעולמי. וככל שאיטיב להבין את סבלה של סמסארה, כך איטיב להבין את סבלם שלהם, ובשלב מסוים גומלת בלבי החלטה מוצקה שעלי לעזור להם ויהי מה. זאת גם אם לא יקום איש לעזרתי, וגם אם יבקרו אותי, או יחשבו שאני מוזרה.

קן רינפוצ'ה מורי היקר, בא מטיבט להודו ומשם לארצות הברית. איש לא ידע מי הוא ולא ידעו להעריכו. תלמידים היו באים לשיעור, והמאסטר היה מנקה אחריהם. לא היה כסף, ולפעמים גם לא היה דבר לאכול, וזאת מפני שאנשים טרם הבינו שצריך לתמוך בלאמה מדהים שכזה. אבל הוא שירת אותם בחדווה ובשמחה, ללא שום תלונה, גם כשלא קיבל שום עזרה. זהו התרגול של Hlak Sam Nam Dak, של אחריות אישית. "אעשה מה שצריך, גם אם אין מי שיבוא לעזרי".

זהו השלב המקדים לבודהיצ'יטה. לאחר שאדם יצר מידה כזו של חמלה ושל אחריות אישית, מתעוררת הבודהיצ'יטה האמיתית. זהו מצב רוחני נדיר ביותר ומדהים, שבו האהבה לזולת הופנמה והפכה לחלק בלתי נפרד מן התודעה. היא כמו ספוגה בכל תא בגוף. חייו של הבודהיסטווה מונעים אך ורק על ידי שאיפתו להגיע להארה, למען הזולת.

בשאיפתו העזה לעזור לכל הברואים הבודהיסטווה מבין שעליו ללמוד איך לעשות זאת, ומשאת נפשו זו מביאה אותו להארה. ואין כל ספק שצריך להתמודד עם קשיים בדרך! הכוח והנכונות להתמודד עם קשיים, והנכונות לעשות זאת בשמחה ובאהבה, באים מן הבודהיצ'יטה, שאותה הוליד ה-Hlak Sam Nam Dak, האחריות האישית.

בשורה הבאה מדבר הלאמה על 'המנוף של נתינה ולקיחה הרוכבים על גבי הרוח'. ה"מנוף" כאן הוא שבעת השלבים לפיתוח הבודהיצ'יטה שמנינו לעיל. המנוף מסמל את ההתקדמות בשלבים, בזה אחר זה, עד שמתפתחת הבודהיצ'יטה המלאה.

מאסטר שאנטידווה הוא חכם גדול שחי בהודו במאה השמינית לספירה, ומכונה לפעמים 'נסיך הבודהיסטוות' בגלל תיאוריו הנפלאים על חיי הבודהיסטווה. הוא כתב ספר ידוע בשם 'המדריך ללוחם הרוח' (בסנסקריט 'בודהיסטווצָ'ארְיָאָוָוטָארָה').

הקטע שלפנינו לקוח מהפרק הראשון בספרו, ועוסק בשאלה כיצד נוכל לטהר את המצבורים העצומים של רישומים קארמיים שליליים שכל אחד מאתנו צבר במשך אינספור הגלגולים שלנו בגלגל הסמסרה, ואשר משמרים את סבלנו. זאת לאור העובדה שאדם שטרם ראה ריקות באופן ישיר כוחו לצבור חסד מועט ביותר; בעוד שדרושים כוחות עצומים כדי לצאת מסמסארה.

כה דל ומוּעט הוא חסדי, והיכן
זה אמצא סגולה כה טובה למגר
את כוחה העצום של עוולה,
מלבד השאיפה לכליל הארה?

תשובתו היא אם כן שהדבר הדרוש הוא השאיפה להארה, הבודהיצ'יטה. שאיפה שתבער בעצמותיו של המתרגל, ודעתו תהיה "טבולה" בה.

בפסוקים הבאים הוא אומר:
בעלי הסגולה התחבטו בשאלה
במשך אלפי עידנים, וראו בה ברכה
להמון היצורים, הרבים בלי מידה,
להשיג אושר נשגב בקלות מרובה.
מי אשר משאלתם להשמיד כל ריבוא
הצורות של הסבל בזה הגלגל,
להסיר כל מכאוב מלב כל החי,
ולהביא להם אושר מכל סוג וצורה -
לעולם לא ירפו מן השאיפה להארה.
 

תודעת הבודהיצ'יטה היא מצב נדיר, מדהים וקדוש מאוד, ו"בעלי הסגולה" - הלוא הם הישויות המוארות – אומרים כאן שמי שמפתח אותה בלבו משיג אושר בקלות מרובה. הוא כבר לא יכול שלא להיות מאושר. הוא נדחף להביא ישועה לאחרים, והחמלה מביאה איתה תחושה של עונג ואושר שאין כדוגמתם. זה קורה אפילו אם הם עדיין בסמסרה, וטרם השתחררו:

אף אם הם נדכאים ועדיין כלואים בגלגל,
אותם שפיתחו שאיפת הארה בליבם
בן רגע הופכים לילדים בעיני הנאורים,
ראויים לקידות של עולם ויושביו וכל מלאכיו.

הבודהות מתחילים להתייחס אליהם כאל ילדיהם, כיוון שהם בדרך להיות בודהות. זאת משום שהם פיתחו כבר את שאיפה להארה. ולא מדובר על רגע חולף של חמלה, כי אם על משהו שהתודעה טובלת בו כל הזמן. טבעי הדבר שבתחילת הדרך השאיפה תרגיש מלאכותית. עם התרגול והמדיטציה היא תהפוך לאמיתית. והמאסטר ממשיך ומשווה את הבודהיצ'יטה לתמיסה של אלכימאי שהופכת ברזל לזהב:

שמור היטב בלבך את זו המכונה "השאיפה להארה",
כתמיסה נעלה של קסמים, שהופכת הכל לזהב,
תהפוך היא גוף זה שנטלת, גוף שטיבו זוהמה,
אל גופו הנשגב של הבודהה, אשר לשוויו אין דוגמא.

הברזל הוא אם כן גופנו הסמסרי, גוף שמייצר פסולת, מזדקן, מתבלה ומת, ואילו הזהב - גוף המלאך הטהור של הבודהה, שאותו נשיג עם הגיענו להארה. הבודהיצ'יטה היא אם כן הגורם הקארמי שעוצמתו מביאה את ההארה.  בפסוק אחר הוא אומר:

כל שאר חסדים הם כעשב המוּז,
הנותן את פריו ונובל.
השאיפה להארה היא כעץ ירוק-עד,
הנותן את פריו ואיננו קמל,
אדרבא - הוא הולך וגָדֵל.

טבעה של קארמה הוא שהיא מבשילה ומתכלה. כל חסד שאנו עושים, שאיננו בא מתוך השאיפה להארה, יבשיל, ייתן פרי ובזה מסתיים הסיפור. לא כך חסד שעושה אדם שלבו רווי בשאיפה להארה. חסדו של זה משול לעץ שממשיך להניב פרי כל העת, כי הפוקוס שלו הוא להביא ברכה לכל הברואים בתבל. חסדו של הבודהיסטווה הוא מדהים. מאסטר שנטידווה מסכם דיון זה בשבחה של הבודהיצ'יטה באמרו:

כאש בסופו של עולם ודאית היא בן רגע
לשרוף החמוּר במעשים – וכל נגע.

הוא אומר: מי שמשיג את הבודהיצ'יטה, את השאיפה להארה, את הכיסופים האלה להביא אחרים להארה ולהוציאם מסבל, הרי שחמלה אדירה זאת מטהרת את כל נגעיהם, את כל הרישומים הקארמיים השליליים שהם צברו ושיושבים בזרם תודעתם.
 

המשיכו בתרגול הטונג-לן לסילוק סבלכם, כפי שתואר בפרק 16.

להקלטות משעורים שלימדה לאמה דבורה-הלה על מדיטציית הטונג לן לחץ כאן